וזה ממש מעצבן להיות בחוסר וודאות ואין לך מושג מה טוב בשבילך אם אתה לא יודע מי אתה.
וכשכל זה מגיע, אתה לא מתפלא למה אתה לא אתה כשאתה עם חברים או אנשים אחרים. אבל גם אם תנסה להיות אתה, אין לך מושג כבר מה זה כן להיות אתה ומה זה לא.
והרגע הזה שאתה חושב על משהו... חושב עליו עד הסוף. המוח שלך מתרכז במחשבות האלה כל הזמן... המוח לא נח לרגע.
וכשאתה מצטער על דברים שבחרת, שעשית, שחשבת עליהם פתאום- הדברים האלה שנותנים לך להרגיש כאילו לטעות זה דבר פסול, ואם תטעה, אתה תרגיש רגשות אשם וזה יאכל אותך בתוכך.
ועוד פעם הרגשות האלה שזה לא מספק אותך וזה לא נותן לך להרגיש שאותו בן אדם שאתה אוהב, אוהב אותך בחזרה. וגם אם הוא אוהב, הוא לא מראה מספיק. וכשהוא לא מראה, אתה חושב שהוא לא אוהב או סתם מנצל.
אבל שוב הקטע של האגו והמשחקים שאין לך כוח להתעסק עם אותו בן אדם, שאתה מרגיש שאתה צריך לשתוק במשך כמה זמן רק כדי שהוא יגיד "אני אוהב אותך". אבל שוב, הקטע הזה שאתה מסתכל על זוגות אחרים ומקנא כי למה לעזאזל שמשהו יספק אותך במערכת יחסים שאתה נמצא בה?
הנה האהבה שרצית במשך כמה שנים איתך, אצלך, שלך, ביחד איתך... אז למה לעזאזל אתה נותן 100% כשהצד השני נותן 50%?
אז תרפה שוב, תוציא את הקלף שהשני משחק בו כרגע, תשחק גם, אבל אז מה ייצא מזה? שוב תשחקו משחקים?
והקנאה הזאת שהצד השני לא מראה בכלל... והקנאה הזאת של הדיבור על אנשים אחרים, הקנאה הזאת שגורמת לך לא לסמוך על הבן אדם שאתה אוהב יותר.
וכל הקטעים האלה שאתה בכלל לא זוכר... כל אלה, כבר אי אפשר להבין מה אתה רוצה מעצמך. אתה לא חייב לספר ולדבר ולהגיד לכל העולם, אני יודע כמה קשה לך לשמור על זה בבטן. וההתרגשות ההיא שגם אם התגברת עליה? במצבי לחץ, בוא נודה, אתה עוד שניה נשבר ולא ממשיך יותר.
זה או אתה הדפוק, או שהבן אדם השני דפוק. פשוט תחליט כבר.
